הנסיך

“הזרע זורם אולי בשפע, אבל זהו נהר חכם, נהר–זרע הזורם ויודע שאינו הולך לאיבוד״ אנטונן ארטו

1. בקיץ של שנת 2028, שנתה ה–80 של מדינת ישראל, עלה לשלטון הנסיך והוא בן 20 ביום הכתרתו. בשנים שקדמו להכתרת הנסיך עלו וירדו שליטים–עסקנים שונים שהצליחו להתחבב על הציבור בדרכי כחש ובלשון חלקות. באותן השנים, שנות שלטון ההמונים החלש, הארצי, הפכו בני העם הנבחר דומים יותר ויותר לדמות הגרוטסקית שאותה ציירו לנגד עיניהם שונאיהם משך מאות בשנים — תאבי בצע, תככנים, חלשים. זו היתה תקופה של המתנה, ציפייה לאחד שייגאל את ההמון ממדמנת הזמן האחיד, המחזורי, היגע. או–אז בשלו התנאים לעלייתו של הנסיך, שליט יחיד שאת כוחו לא ינק מהארץ אלא מהרקיע ומהכוכבים. אם שליטים אחרים זכו לאהבה משום שההמון ראה בהם דבר שדומה לו, הרי שהערצת העם לנסיך היתה ממין אחר. הם אהבו את הנסיך משום שהיה מורם מעם; דמותו — כשסייר ברחובות הערים — עוררה אימה וזקפה.

2. בפניו של הנסיך נמסכו, במידה שווה, היופי האלוהי והברטוליות חסרת–המיצרים. את פניו לא ניתן לדמות לאלו של איש בשר ודם, אלא לפניהם של גנימד או של יוסף כפי שאלה נחקקו בלוחות הנצח. יש מי שטוענים כי ביוגרפיה אמיתית של הנסיך לא יכולה להתחיל בתיאור פניו, אלא דווקא בתיאור ישבניו...

3. מוצאו של הנסיך היה עניין שנוי במחלוקת, ומושא להשערות ורינונים לאין קץ (הנסיך לא ניסה לסכור את הלשונות הרעות, ודומה שאף עודד את השמועות). ללא ספק היה בן למשפחה מיוחסת: מבטנה של הקיסרית יצא, ועל ברכיה התחנך ולמד את גינוני השררה. אך ללא ספק היה בדמו גם יסוד פראי יותר, שרימז על אב מדרגה חברתית נמוכה יותר. היו מי שאמרו כי אביו היה מוכר כעכים משער שכם, שלעת מצוא גם סחר במדבקות פנטניל, חומר דמוי מורפיום שבאותם הימים היה הנקטר וגם האמברוסיה של המקוללים עלי אדמות (גם הסם זרם, קרוב לודאי, בעורקיו של הנסיך; הרי את שנת שלטונו — שנת האנרכיה או שנת החלום, כפי שכונתה — ניתן לתאר כחזיון נעווה ומבעית שנגלה לעיניו של מעשן אופיום). אחרים אמרו כי אביו של הנסיך היה סרסור, שוטר במשמר הגבול או אפילו רוצח מסוכן. אפשר שלא היה זה אדם אלא רוח שעיברה את הקיסרית; רוחו של קיסר אוריינטלי שהחל את דרכו מאות שנים לפני לידת הנסיך באפילת המרתפים המצחינים מדם הקורבנות של מקדשי סוריה. אך הנסיך היה גם בנו של הקיסר ואהב אותו אהבת נפש. בשנים האחרונות לשלטונו של הקיסר, עת רוב ידידיו פנו לו עורף, ישב בנו לצדו ולמד את דרכי התחבולה הפוליטית.

4. אך לא היה זה מוחו של הנסיך שהעלה אותו לשלטון אלא מוחה שטוף–המזימות של הקיסרית. בסדרה של מהלכים מזהירים הצליחה להשחיר את פני יריביו הפוליטיים. הארץ מלאה בשמועות ובסרטוני זימה שהופקו בטכנולוגיות של מציאות מדומה. סלידתו של העם מיריביו של הנסיך לא נבעה מהשמועות על שחיתותם המינית, על מעשים של חוסר כבוד או על אובדן עשתונות. העם אוהב שערורייה טובה. ההמון לא נטה להם חסד משום שדמותם לא הלמה את אותן עלילות זימה — הם היו זקנים מדי, עייפים מדי, מכוערים מדי, למעשים שכאלה. לאחר עליית הנסיך לשלטון, ניהלה הקיסרית ביד רמה את ענייני המדינה. דיונים ביטחוניים, התייעצויות מדיניות, כינוסים מפלגתיים — כל אלה הלאו את הנסיך והוא העדיף להקדיש את כוחותיו לעיסוקים אחרים.

5. הנסיך אהב את הקולנוע בכל מאודו, ואת הטלוויזיה אף יותר. את חלק הארי של שנותיו המעצבות בילה מול מסך הטלוויזיה, בצפייה בסדרות אמריקאיות, ובאולמות הקולנוע. לפעמים צפה באותו סרט פעמים רבות כל כך, עד שיכול היה על נקלה לדקלם את כל שורות התסריט בסגנון נאה. בתקופת שלטונו של הנסיך הצליח הקולנוע לממש את ייעודו המקורי — השחתת מידותיו של הנוער. הנסיך היה תסריטאי בחסד עליון וגם שחקן מזהיר.

6. בשנת האנרכיה איש לא הצליח להתיק את עיניו ממסך הטלוויזיה שהפיק חזיונות זרים ומוזרים, עצומים ומקוממים. זכורה במיוחד סצינה גסה ששודרה בערוץ הטלוויזיה הממלכתי, בה השתתפו הנסיך, שני פועלי בניין וקוף מנדריל. היו מי שהתרעמו על אותו חזיון. “איש שהביא בהמה על עצמו, בין שכדרכה ובין שלא כדרכה, חייב בסקילה, קל וחומר קוף״, התרעם פרשן הערוץ לעניין גמרא; “בהמה נהנית מדבר עבירה תיהרג״, הטיף שטוף זעם ומשטמה. למחרת העניק הקוף ראיון בלעדי לערוץ הטלוויזיה המתחרה. “הנאה, הנאה? אם זו הנאה אז מהו סבל?״, שאל ודמעות בעיניו. העיתון המקורב לארמון יצא להגנת הנסיך (והקוף). “כל קוף בעיני אמו צבי!״, זעקה הכותרת הראשית.

7. אותם מעשים שהוצגו על מסכי הטלוויזיה הפכו במהירות לשגרה בכל ערי המדינה. העיתונים מלאו בידיעות על פושעים שביצעו מעשי סדום, משכב בהמה וגילוי עריות. את הפושעים הגדולים ביותר קירב אליו הנסיך והעניק להם מתנות מאוצר המדינה. “הנסיך״, כך כתב הפרשן הפוליטי של העיתון המקורב לארמון, "מגלם את עקרון זכות הציבור לדעת. זכותו של הציבור לדעת את שכנו, לדעת את אחיו את אחותו, ואם התמזל מזלו, לדעת גם את נסיכו".

8. לוח השנה התמלא בחגים חדשים שהוכרזו לכבוד הנסיך. בימי החג נישא הנסיך על מיטת אפיריון מוזהבת ברחובות ירושלים. שמונה פליטים אפריקאים שריריים, עירומים כמעט, לבד מתחתון משי שחור וזעיר שקושי הסתיר את זכרותם, נשאו את המיטה, שאחריה השתרכו אלפים. כשיצא אל העם, תמיד היה מחופש: פעמים לדוגמנית, שמלה משובצת אבני חן לגופו ונעלי עקב אדומות לרגליו, פעמים לזונה בתחרים, ופעמים לטייס בחיל האוויר. הוא הרעיף על ההמונים שטרות כסף ותכשיטים. אימהות הביאו לארמון את בניהן הבכורים שהוקרבו למען בריאות הנסיך. בימי החג הוסבו אצטדיוני הכדורגל לזירות גלדיאטורים, שבהן רוצחים מסוכנים נלחמו זה כנגד זה עד טיפת דמם האחרונה.

9. אם נתקף הנסיך בשעמום ביקש מנהגו שיסיע אותו אל מחנה המעצר הצבאי עופר. כשראו זקיפי המחנה את מכונית השרד דוהרת על כביש 60 ידעו כי עליהם להתריע בפני הסוהרים כי יתכוננו לביקור המלכותי. כל עיכוב התפרש כאי–ציות וגרר עונשים אכזריים. הסוהרים הוציאו את האסירים מתאיהם, הפשיטו אותם וערכו אותם בשורה כשהם מציגים לראווה את איברי מינם. כל אסיר רצה לזיין את הנסיך, ולא רק בגלל החנינה שהובטחה לו לאחר מעשה. האסיר בעל איבר המין המרשים ביותר הובא לאחד התאים, שם התייחד עם שליטו. לאחר המשגל נכבל האסיר בשעה שאחד הסוהרים, בידיו סכין מטבח משוננת, קרע ממנו את איבר מינו ואת שק אשכיו. האסיר המסורס הותר מכבליו והולבש בתחתונים לבנים שעד מהרה התאדמו. האסיר הלך בעקבות הנסיך אל מכונית השרד והותיר אחריו שובל של דם. לעתים הצליח אחד הכלבים שרעו בחצר בית המאסר, ליטול בין שיניו את איבר מינו של האסיר, אותו זלל בתאווה בחצר.

10. באביב של אותה השנה נישא הנסיך לדוגמנית ומגישת הטלוויזיה מאי הופשטטר. החתונה, שהיתה המפוארת ביותר בתולדות עם ישראל, לא נשכחה לדורות. מנהיגים מכל מדינות העולם השתתפו, עוד מתנות הורעפו על העם. אבל בליל הכלולות, אחרי שחמק הנסיך מהארמון וביקש כי יסיעו אותו לבית בושת בדרום תל אביב, נותרה הנסיכה לבדה, מוכת יגון ובדידות. את מיטתה השחתה בדמעות. בשבועות הבאים, עת גילתה כי הנסיך לא מחותן רק לה אלא גם למאות, אולי לאלפי גברים אחרים, הפך הבכי ליפחה רמה ובלתי–פוסקת שבלילות מסוימים נשמעה עד מבשרת ציון. כל חודשי האביב והקיץ של אותה השנה עברו על הנסיכה בבכי תמרורים.

11. למרבה הפליאה, שנת האנרכיה התאפיינה בשקט יחסי מבחינת יחסי המדינה עם מדינות אחרות. הקיסרית ניהלה את ענייני החוץ בשום שכל, וממילא מיטב כוחותיו של הצבא הוקדשו למימוש רעיונותיו של הנסיך: מיזמי בנייה חסרי–תקדים והפקות קולנוע עצומות. מטוסי הקרב יצאו מכלל שימוש, הטנקים החלידו במחסניהם. הקצונה הבכירה התרעמה והחלה לרקום מזימות להפלת הנסיך מכסאו.

12. בשבוע האחרון לשנת האנרכיה נצפו בירושלים כמה תופעות שלא כדרך הטבע. יום אחד, בשעת בין ערביים, החלו מיתרי הגשר שבמבואות העיר לנוע ולהרעיד מכח עצמם. שיר קינה נוגה בקע מהגשר; מפסל המנורה בעלת תשעת הקנים שעל הר הרצל פרצו שלהבות אש לבנה, כעין הזרע; משך שלושה ימים ירדו ממטרי גשם וברד יום ולילה, והיה זה חודש אוגוסט השחון. שלג כיסה את באר שבע, ים המלח קפא. הנסיך פנה לבעלת אוב וביקש ממנה לפרש את אותן תופעות בלתי–רגילות. אחרי שזו עצמה את עיניה, ראתה חזיון נורא כל כך עד שכל גופה פירכס בעוויתות כאב. היא סירבה לומר לנסיך מה ראתה, רק אמרה כי הדבר קרוב מאד, וממילא יוודע לו תוך ימים ספורים.

13. בשלהי הקיץ של אותה השנה, עת התכוננה המדינה לחוג ברוב טקס את יום השנה לעליית הנסיך לשלטון, הבשילה הקנונייה. צוות של חיילים מחופשים כדוגמני הלבשה תחתונה, נסע במכונית מסחרית לדרום תל אביב. הם סרקו את קובות הזימה עד שמצאו סרסור שהסכים להוביל אותם, תמורת סכום כסף, אל הנסיך. הם מצאו אותו, במצבו הטבעי, שוכב פשוט–איברים, לבוש כזונה, על מיטת קטיפה. אחד הלוחמים שבר בקבוק בירה על ראשו והנסיך הובל, מחוסר–הכרה, אל המושב האחורי של המכונית. מי יכול היה לתאר לעצמו כי מאחורי החלונות המוחשכים, במכונית שנוסעת על הכביש שבין ירושלים לתל אביב, מוטל הנסיך, מעולף ושותת דם (הם עוד הכו אותו כהוגן בתוך המכונית).

14. הם נסעו למחנה עופר. קושרי הקשר חשבו שתהיה זו אירוניה נאה, שדווקא באותו מקום, ממנו שאב הנסיך הנאה כה רבה, יקיץ הקץ על שלטונו ועל חייו. הנסיך נבעט אל מחוץ למכונית. עתה נוכחו הכל כמה גופו היה קטן, כמעט כשל ילד. הוא הובל אל חצר בית המאסר והושלך אל תוך בור בחצר ששימש כמחראה, מקום שבו אסירים משתינים, מחרבנים ולפעמים גם פולטים זרע, אם אין אדם שישגיח בהם. הקיסרית, שנחטפה מן הארמון, הוטלה אף היא, כפותה, חבולה, אל בור המחראה. השניים פירפרו, הבן בזרועות אמו, בין הררי הצואה. מעל פתח הבור עמדו קציני הצבא, רובים בידם. הם דרכו את כלי הנשק, כיוונו ואז ירו וירו וירו. גוף הנסיך וגוף אמו נוקבו ככברה. בנשימותיה האחרונות אימצה האם את בנה אליה והם היו לגוף אחד.

15. הנסיך מת, שנת האנרכיה תמה, שלושה ימי אבל הוכרזו ברחבי המדינה. בתום תקופת האבל הסדר הושב והצבא אחז שוב במושכות השלטון; מטוסים נראו בשמיים בדרכם להפציץ ארץ רחוקה.